פרשת השליש של קצב

דמיינו מצב בו נשיא מדינה פורש מתפקידו בשל אישומים חמורים בעבירות מין כגון אינוס, מורשע ע"י בית משפט מחוזי, ונשלח לריצוי 7 שנות מאסר מאחורי סורג ובריח.

זהו לא סיפור בדיה, זה המצב עימו מתמודדת מדינת ישראל וביתר שאת, זה המצב שהובא בפני וועדת שחרורים בעניינו של קצב, לאחר ריצוי של כשני שליש מעונשו.

בדצמבר 2011 נכנס הנשיא לשעבר, משה קצב לריצוי עונשו, 7 שנות מאסר בכלא מעשיהו לאחר שהורשע בעבירות מין, בין היתר בעבירות האינוס זמן שכיהן בתפקידים צבורים שונים.

לא נלאה אתכם בפרטי הפרטים הנוגעים לכתב האישום ולהליך פרישתו של קצב מכהונתו כנשיא ונתמקד במאמר זה בעיקר במה שמסעיר היום מדינה שלמה, וועדת השליש בפניה עמד קצב בחודש האחרון אשר נתנה החלטתה לפני מספר ימים כי לא תקצר את עונשו של קצב.

החלטת הועדה בעניין קצב:

על מנת להבין על מה הסערה, יש להבין תחילה קביעתה של הוועדה בעניינו של קצב.

לאחר דיון ארוך בעניינו של קצב בפני הוועדה החליטה הועדה שלא לאשר שחרורו המוקדם של קצב. נימוקי הועדה באופן מפתיע הושתתו בין היתר על העובדה כי קצב לא לקח אחריות על מעשיו, לא הודה בעבירה ולא הביע חרטה או אמפתיה לקורבנות חרף ההליך השיפוטי.   בד בבד טענה הועדה כי זכותו לעמוד על חפותו.

עוד טענה הועדה כי קצב לא החל בהליך שיקומי בין כתלי הכלא ועל כן הליך שיקומי המוצע לאחר שחרורו אין בו די מאחר והפסיקה קבעה כבר בעבר שהליך שיקומי משמעותי יש להעדיף התחלתו בזמן ריצוי המאסר ולא רק לאחריו, תחילתו של הליך שיקומי בכלא מאפשרת לוועדה לבחון את התקדמות האסיר, מסירותו וכוונותיו הכנות לשיקום.

הועדה טענה שמאחר ושיקולים אלו היוו את עיקר החלטתם די להם להידרש בזאת והסעיף המאפשר לה להתייחס לאמון הציבור במערכת כשיקול שלא לאשר שחרור ממילא מתקיים עקב אי קיומם של שיקולי הבסיס לשחרור.

החלטת הועדה מקוממת ומעוררת סערה בעיקר בשל הטיעון כי קצב לא הודה, לא לקח אחריות וגילה חרטה וכן לא גילה אמפתיה לקורבנותיו.

מצב דברים זה יוצר אנומליה וסתירה מהותית בנימוקי הועדה שכן אדם אשר טוען לחפותו וזוהי זכותו על אף הליך שיפוטי, כיצד יכול הוא לקחת אחריות על מעשים אותם טוען שלא ביצע?

בהמשך ישיר לכך כיצד יכול אותו אדם לגלות אחריות למעשים או לגלות אמפתיה לקורבנותיו בעוד הוא טוען בנחרצות כי לא ביצע את העבירה בגינה הורשע?

הודאה ולקיחת אחריות על העבירות- אינה יכולה להיבחן כתנאי לשחרור מקום שהאסיר טוען לחפותו.  ראשית, הודאה איננה תנאי ושיקול רלוונטי להחלטת שחרור מוקדם. שנית, אדם אשר לא מודה בעבירות בוודאי שאינו יכול לקחת עליהן אחריות. שלישית, אסירים הטוענים לחפותם לעולם לא יקיימו את התנאי  ובקשתם לקיצור עונשם תידחה ומצב שכזה יכול להתקיים רק אם נאמר מפורשות בחקיקה ראשית.

מהי וועדת שליש?

כל אסיר במדינת ישראל, גם אסירי עולם, בעלי זכות לעמוד מול וועדה המונה ארבעה אנשי מקצוע: שופט, שני אנשי מקצוע בעלי וותק של כ-5 שנים בתחומים קרימינולוגיה, פסיכולוגיה , סוציולוגיה, חינוך ופסיכיאטריה וכן קצין שרות בית הסוהר.

חוק שחרור ממאסר על תנאי ממאסר, תשס"א- 2001, מגדיר מתי יכול כל אסיר בהתאם לתקופת מאסרו להגיש בקשה לשחרור על תנאי ממאסרו.  ככלל, למעט במקרים בהם דנים במאסר עולם התקופה להגשת הבקשה הינה לאחר שריצה האסיר כשני שליש מתקופת מאסרו, מכאן כינויה של הועדה "ועדת שליש", דהינו קיצור שליש מעונשו של האסיר.

חשוב להדגיש כי כל אסיר, בכל עבירה, רשאי להגיש בקשה לניכוי שליש ממאסרו.

אסיר אשר הועדה החליטה לקצר מאסרו הופך להיות "אסיר ברישיון" כלומר, משוחרר מכותלי הכלא אבל תחת תנאים קפדניים אחריהם חייב למלא בדווקנות, אחרת יופקע שחרורו והוא ישוב לרצות את יתרת עונשו חזרה בכלא.

לאסיר זכות להיות מיוצג על ידי עורך דין, סנגור, במסגרת הדיון בוועדה, ולמעשה אסיר העומד בפני וועדה ללא ייצוג סיכוייו לצלוח את הועדה עם החלטת שחרור פחותים עד מאוד.

שיקולי הועדה:

טרם הדיון בעניינו של האסיר בית הכליאה מספק בידי הצדדים כולל הועדה רישומים הנוגעים למצבו של האסיר מאז נכנס לריצוי עונשו, מידע זה כולל בין היתר דו"ח הניתן ע"י עובדת סוציאלית הנמצאת בכלא ומקיימת מפגשים עם האסירים, דו"ח המפרט את התנהגותו של האיסר והכולל רישום של עבירות משמעת אם ישנן וכן מידעים מודיעיניים הנאספים ע"י המשטרה והן ע"י שירות בתי הסוהר והנוגעים לאסיר לתכנוניו מחוץ לכתלי בית הסוהר או לסכנות כאלו ואחרות הנשקפות מפעילותו.

כל המידע בדו"חות אלו נכנס בגדר השיקולים המצויים בסעיף 9 לחוק, יחד עם שיקולים נוספים הקשורים בהליכי שיקום בתוך הכלא ולאחר שחרור, עברו הפלילי של האסיר, קיומם של כתבי אישום נוספים ומסוכנות האסיר לציבור ולקרבן העבירה.

חשוב להדגיש, הודאה בעבירה ולקיחת אחריות אינם שיקול רלוונטי לשחרורו של האסיר על ידי הועדה.  

אסירים אשר הורשעו בעבירות מין חייבים לספק לוועדה בנוסף דו"ח של המרכז להערכת מסוכנות הבוחן את המסוכנות הנשקפת מהם לציבור. בדומה, אסירים בעבירות אלימות במשפחה חייבים להציג דו"ח מוועדת אלימות במשפחה הבוחנת את המסוכנות של האסיר לקורבנותיו ולמשפחתו.

תוכנית שיקום עתידית הנבנית במיוחד עבור האסיר הספציפי ע"י רשות שיקום האסיר או ע"י מכון פרטי (נהוג בעבירות מין וסמים) הינה נדבך חשוב בדרך לשחרורו של האסיר ולקיצור שליש מעונשו, בהעדרה יקשה על הועדה ליתן הסכמתה לשחרור.

אז מדוע החליטה הועדה בשלילה וסירבה לקצר את עונשו של  קצב ?

טרם ניכנס פנימה לפרטים הסוערים נדגיש, בעניינו של קצב תקף סעיף 10 לחוק, הוא הסעיף המקנה לוועדה שיקול נוסף במקרים חריגים. האם אמון הציבור במערכת המשפט ואכיפת החוק וכן הרתעת הרבים  יפגעו באם ישוחרר אותו אסיר.

אין ספק כי במקרהו של קצב, למן תחילת ההליך הפלילי ובשל האינטרס הציבורי והחשיפה הציבורית אשר לוותה את ההליך, ישנה משמעות רבה להחלטה בשחרור על אמון הציבור והרתעת הרבים, במיוחד זמן שהמדובר בהרשעה בעבירת מין חמורה אשר בוצעה ע"י איש ציבור בעודו עובד מטעם המדינה.

אך גם כאן חשוב לציין, הוועדה יכולה לשקול שיקול מיוחד זה אך אין הוא יכול להוות בסיס בלעדי לסירובה, ובכל מקרה תהיה חייבת הוועדה לתת נימוקיה להחלטתה שלא לשחרר אסיר שחרור מוקדם כאשר החלטה זו ניזונה בין היתר משיקולי אמון הציבור.

החלטת הועדה בעניינו של קצב מעלה שאלה משפטית המעסיקה את הסנגורים מזה זמן רב והיום מקבלת משנה תוקף, האם הוועדה משתיתה החלטתה על שיקולים שאינם נדרשים בחוק?

".. בפנינו אסיר המכחיש את העבירות שביצע, שממשיך וטוען לחפותו למרות פסקי הדין בעניינו, וממשיך להיות עסוק בהוכחת חפותו כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדבריו בפנינו.." (מתוך החלטת הועדה וש"ר 68469-12-15)

האם נדרשת הודאה באשמה, לקיחת אחריות וחרטה?

התשובה לשאלה זו באופן חד משמעי היא , לא!

החוק אינו דורש מהאסיר המובא בפני הועדה להודות בעבירה לקחת אחריות עליה ולגלות חרטה. נכון יהיה להגיד, שאסיר אשר הודה בעבירה וגילה חרטה מטיב עם מצבו בפני הועדה שכן יכול להתחיל הליך שיקומי וכן ניתן להתרשם מכך שלוקח הוא אחריות על מעשיו. אך אין זה תנאי בלעדיו אין, כלומר זהו לא תנאי ושיקול ענייני לשחרור המוקדם.

דמיינו מצב בו אדם הורשע בבית המשפט שדן בתיק וכן בערעור בעבירה אותה לא ביצע. אין זה סיפור בדיה, מצבים כאלו יכולים ואף קורים במערכת המשפט, אחרי הכל משפט עוסק בבני אדם: בני אדם יושבים על כס השיפוט, בני אדם מעידים, בני אדם מעבדים את הראיות. כמו כן, לא תמיד משפטים מבוססים על ראיות חד משמעיות, כך למשל דווקא בעבירות מין, לרוב המדובר בשתי גרסאות שונות ועל בית המשפט, המורכב מבני אדם, להחליט איזו גרסה שכנעה אותו יותר.

כלומר, טעויות בהרשעה יכולות לקרות ולצערנו קורות.

אם טעויות יכולות לקרות, זה אומר שייתכן ואדם חף מפשע מרצה מאסר ואותו האדם העומד על חפותו ומסרב להודות במעשה אותו לא ביצע, עומד עכשיו מול וועדת שחרורים.

אין מאמר זה בא לטעון כי זהו המצב המשפטי האמיתי של קצב. אלא שלטענת קצב, הוא לא ביצע את העבירות בהן הורשע ומשכך מחשיב עצמו לחף מפשע ועל כך הוא עומד בטענותיו.

אם כן, דרישה כי האסיר יודה, ייקח אחריות על מעשיו ויגלה חרטה כבסיס לשיקולי שחרורו אומרת בעצם שהמדינה מעודדת חפים משפע להודות במעשה שלא ביצעו, לנטוש את מלחמתם להוכחת חפותם אחרת לא יקוצר עונשם.

החלטה זו מזכירה במעט את המקרה של עמוס ברנס ז"ל, כאשר כל המדינה רעשה כי המדובר בהרשעת שווא, ביקשו מברנס להודות ברצח החיילת הלר על מנת שנשיא המדינה יחון אותו.  גם בפרשת ברנס העדיף ברנס להמשיך ולעמוד על חפותו מאשר להודות במעשה שלא ביצע ולזכות בשחרור מהכלא.

ההבנה כי הודאה היא קריטית עבור נאשם, דהינו מבטאת את הווייתו ועומק רחשי ליבו ואינה טענה בעלמא ומסבירה את העיקשות של נאשמים אשר מסרבים בתוקף, חרף סבלם ומאסרם, להודות במעשה שהם מאמינים וטוענים שלא ביצעו.

אין לזלזל במאבקו של אסיר לחפותו. קיומו של הליך פלילי והחלטות בית המשפט כבודם במקומם מונח ואין לזלזל בהן, אולם אין בהם על מנת לדרוס את נפשו של אדם הטוען לחפותו ואין לנו לדרוש כי בשל אותה החלטה בבית המשפט, ישתכנע האסיר באשמתו שעה שטוען הוא לחפותו.

לסיום נביא בתמצית מספר משפטים מהחלטת הועדה על מנת להבין על מה הסערה:

"סיכומו של דבר, בפנינו אסיר המכחיש את העבירות שביצע, שממשיך וטוען לחפותו למרות פסקי הדין בעניינו, וממשיך להיות עסוק בהוכחת חפותו כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדבריו בפנינו, כאילו ולא היה כלל הליך משפטי, והוא ממשיך אותו גם היום, מדובר במי שלא עבר כל טיפול סביב העבירות שביצע, למעט אותן מסגרות חינוכיות, בתי המשפט קבעו מפורשות שמדובר בעבירות חמורות וציינו את חומרת הפגיעה בקורבנות והפגיעה בנפשן, נפגעות העבירה הביעו עמדתן לשלילה בפני הועדה, גורמי הטיפול הביעו את עמדתן בחוות הדעת השונות, לדעת חברי הועדה לא יהיה בכוחה של התוכנית הפרטית למנוע המשך התנהלות לקויה, עיסוק אובססיבי בחפותו…" ( הדגשות לא במקור ס.ד ; וש"ר 68469-12-15)

קישור להחלטת הועדה במלואה החלטה בועדת שחרורים, משה קצב

***האמור במאמר זה איננו בגדר יעוץ משפטי***

מאמר זה מבטא דעתה של המחברת בלבד